החלטה בתיק מ"ת 373-06-12 - פסקדין

1.         בפני בקשה להורות על מעצרו של המשיב עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו.

2.         בגדרי הבקשה כתב אישום המייחס למשיב עבירה של סיכון חיי אדם, לפי סעיף 332 לחוק העונשין התשל"ז-1977 (להלן: "החוק"); עבירה של הפרעה לשוטר במילוי תפקידו, לפי סעיף 275 לחוק; עבירה של נהיגה בזמן פסילה, לפי סעיף 67 לפקודת התעבורה, תשכ"א-1961; עבירה של נהיגה באין כניסה - אי ציות לתמרור ב2, לפי תקנה 22א' לתקנות התעבורה; עבירה של רכב הנכנס לצומת, לפי סעיף 64(ה) לתקנות התעבורה. על פי עובדות כתב האישום, ביום 27.5.12 בשעה 16:30 או בסמוך לכך, נהג המשיב ברכב פרטי מסוג מזדה 3 מ.ר. 84-701-56 (להלן: "הרכב"). שני שוטרים הבחינו במשיב נוסע ברחוב הארמנים בירושלים בניגוד לכיוון התנועה וסימנו לו לעצור את רכבו, אך זה המשיך בנסיעתו לכיוון שער יפו. שוטר נוסף אשר עמד סמוך לשער יפו, ניגש לרכבו של המשיב וביקש ממנו לעצור. המשיב השיב לו "בסדר, שניה" והמשיך בנסיעה איטית. לאחר שהשוטר שב והורה לו לעצור את רכבו, האיץ המשיב את הרכב ונסע מהמקום במהירות לכוון שער יפו, כאשר שני השוטרים האחרים בעקבותיו. המשיב אשר הבחין בשוטרים, המשיך בנסיעתו תוך שהוא חוצה רמזורים אדומים, נוסע ברחובות "חד סיטריים" בניגוד לכיוון התנועה, וגורם לכלי רכב ולהולכי הרגל לסטות ולסגת על מנת שלא להיפגע. המשיב המשיך בנסיעתו על פני מספר רחובות, עד שבשלב מסוים נעמדו שני השוטרים ברכבם, לצד רכבו של המשיב, ושבו והורו לו לעצור. המשיב לא שעה לבקשתם והמשיך בנסיעתו על פני מספר רחובות, עד שנתקל במחסומי משטרה ועצר את רכבו, השוטרים רצו לכיוונו, ומשהבחין בהם החל בנסיעה מהירה ומסוכנת, תוך שהוא עולה על מדרכה להולכי רגל, פוגע במחסומי המשטרה וגורם להולכי רגל רבים, לסגת לצידי הכביש. השוטרים המשיכו בנסיעה אחר רכבו של המשיב, עד שאיבדו קשר עין עימו. כל זאת עשה המשיב ביודעו שרישיון הנהיגה שלו נפסל לצמיתות. במעשיו אלה, טיפל המשיב בכלי תחבורה בדך שיש בה כדי לפגוע בשימוש החופשי והבטוח של נתיב התחבורה או כלי התחבורה או בבטיחותו של נוסע כאמור או כדי לסכן את השימוש או הבטיחות האמורים וזאת בכוונה לפגוע בנוסע נתיב תחבורה או כלי תחבורה או לסכן את בטיחותו; הפריע לשוטרים בעת מילוי תפקידם; ולא ציית לתמרור ולאותות שברמזור.

3.         בענייננו אין מחלוקת בדבר קיומן של ראיות לכאורה לביצוע העבירות המיוחסות למשיב, ולמעשה גם לא לעניין קיומה של עילת מסוכנות הנובעת מן המעשים, והצדדים חלוקים אך בעניין האפשרות לשחרר את המשיב לחלופת מעצר. עמדת המבקשת המתנגדת לשחרור לחלופה, נתמכת בעיקרה על אופי העבירות וטיבן, על עברו הפלילי של המשיב ועל ביצוען של העבירות המיוחסות לו בכתב האישום תוך ידיעה שרישיון הנהיגה שלו נשלל לצמיתות. לעומתה טוענת הסנגוריה כי המשיב פעל בחוסר שיקול דעת בשל מצבו הנפשי המעורער וכי ניתן להבטיח את שלום הציבור גם אם ישוחרר לחלופת מעצר הולמת.

חוות הדעת הפסיכיאטרית

4.         בדיון הראשון בבקשה מיום 1.6.12, לאחר שתחילה סירב המשיב לצאת מתאו ולהגיע לדיון והוריתי על הבאתו תוך שימוש בכוח סביר, הוסכם על הצדדים כי המשיב ישלח לחוות דעת פסיכיאטרית, מה גם שלא היה חולק על כך שהוא היה מאושפז בעבר. מחוות הדעת הפסיכיאטרית מיום 6.6.12, החתומה בידי ד"ר סרגיי רסקין וד"ר אנה מדבדב, עולה כי המשיב מוכר למערכת הפסיכיאטרית מאשפוזים קודמים, רובם בכפייה. כמו כן עולה כי אימו סובלת מהפרעה פסיכיאטרית כרונית וכי קיימת תורשה פסיכיאטרית במשפחה. חוות הדעת מפרטת את עברו הפסיכיאטרי של המשיב, לפיה, בשנת 2000 אושפז לראשונה, בבית החולים "איתנים", למשך שנה, תחת צו אשפוז, זאת לאחר גניבת דלק ואי ציות לשוטרים. בהמשך בשנת 2002 היה תחת מעקב פסיכיאטרי ב"תחנה לבריאות הנפש דרום", ועבר אשפוזים חוזרים בבתי חולים שונים, רובם תחת כפייה. בין האשפוזים לא שיתף פעולה והפסיק טיפול תרופתי, דבר שהוביל להחמרה במצבו, אשר התבטאה באי שקט פסיכו מוטורי קיצוני, אפקט מאני פורמי, מחשבות שווא של גדלות ורדיפה, והתנהגות חסרת שיפוט, תוקפנית ומסוכנת כלפי בני משפחתו. בשנת 2007 הועבר המשיב לבית החולים "שער מנשה" למחלקה לביטחון מרבי, שם שהה חודש וחצי, לאחר אירוע של איומים כלפי הרופא המטפל בבית החולים "כפר שאול". תוך כדי אשפוזו עבר בדיקה לצורך מתן חוות דעת פסיכיאטרית, עקב אירוע שאירע בשנת 2005 של איומים כלפי חברתו, בחוות הדעת דאז, נקבע כי הוא אינו אחראי על מעשיו, בשל היותו שרוי במצב פסיכוטי, והומלץ על טיפול מרפאתי כפוי תחת צו בית המשפט. בשנים 2007-2009, היה המשיב מטופל במרפאת "פנים" של בית החולים "כפר שאול" תחת צו טיפול מרפאתי. הלה אובחן כסובל מהפרעה סכיזואפקטיבית עם מצבים פסיכוטיים והפרעת אישיות אנטי סוציאלית, קיבל טיפול פסיכיאטרי סדיר ולרוב שיתף פעולה עם הרופא המטפל. לאחר שחרורו עבר שני אשפוזים נוספים בכפייה, בבית החולים "כפר שאול", עקב מצבים מאנים המלווים בהתנהגות אלימה כלפי בני משפחתו. אשפוזו האחרון היה בשנת 2011, בתוקף הוראת אשפוז, עליה ערער לבית המשפט המחוזי, אשר קבע כי המשיב ישוחרר מהאשפוז הכפוי. לאחר מכן לא היה במעקב פסיכיאטרי ולא נטל טיפול תרופתי בצורה סדירה.

5.         במהלך ההסתכלות הנוכחית, הרופאים לא התרשמו מהחמרה פסיכוטית במצבו של המשיב. צוין כי לא נצפו מחשבות שווא מסוג כלשהו, או הפרעות בתפיסה, וכן צוין כי לא ניכרו סימנים של מאניה או דיכאון, וכי התנהגותו הייתה מאורגנת ושקטה. המשיב הוערך כחרדתי עם גוון רגזני, מתוח, תואם לתוכן השיחה ולסיטואציה, וללא פגיעה בביקורת המציאות. עוד צוין כי המשיב הבין את משמעות העבירות המיוחסות לו, הבין היטב את הליכי המשפט, והתעניין בתוצאות ההסתכלות הפסיכיאטרית ובהשלכות חוות הדעת על החלטת בית המשפט. לאור זאת נקבע כי המשיב כשיר לעמוד לדין וכי הוא אחראי על מעשיו, היות ובעת ביצוע המעשים המיוחסים לו, ידע להבחין בין טוב לרע ובין מותר לאסור. הומלץ על המשך של מעקב פסיכיאטרי וטיפול תרופתי, אותם הוא יכול לקבל במסגרת הענישה.

תסקיר מעצר

6.         בדיון מיום 7.6.12 ולאחר שעיינו הצדדים בחוות הדעת הפסיכיאטרית, ביקש ב"כ המשיב להורות על הזמנת תסקיר מעצר בעניינו. ב"כ המבקשת לא התנגדה לכך על אף שהבהירה כי נסיבות העבירה ואופייה מחייבים את מעצרו של המשיב עד לתום ההליכים. בתסקיר שירות המבחן מיום 18.6.12, סקר שירות המבחן את קורות חייו של המשיב, מהם עולה כי הלה נשוי, בן 32, אב לילדה בת שנתיים ומצפה לילד, מתגורר עם משפחתו, מתקיים מקצבת נכות מביטוח לאומי ומעבודות מזדמנות, לא גויס לצבא בשל אי התאמה, והשתמש בסמים בגילאים 17-19. כמו כן סקר שירות המבחן את רישומו הפלילי של המשיב, לפיו, בשנת 2007 הואשם בעבירות איומים, ונמצא לא כשיר לעמוד לדין. בשנת 1999 הורשע בעבירות ניסיון לתקיפה סתם ואיומים. בשנת 1977, בהיותו בן 17, הורשע בעבירות של חבלה חמורה, חבלה כשעבריין מזוין, ייצוא וייבוא, מסחר בסמים מסוכנים, והדחת קטין לסמים מסוכנים. בנוסף בשנת 1996, בהיותו כבן 16, הורשע בנהיגת רכב מנועי ללא רישיון. כמו כן, סקר שירות המבחן את עברו הפסיכיאטרי של המשיב, העולה מחוות הדעת הפסיכיאטרית, אשר תוכנה פורט לעיל. זאת ועוד, שירות מבחן קיים שיחה עם הפסיכיאטר המטפל של המשיב ב"תחנה לבריאות הנפש דרום", אשר ציין כי לאורך השנים המשיב התקשה לשתף פעולה ולא התמיד בנטילת הכדורים הפסיכיאטריים, וכן ציין כי המשיב סובל מכושר שיפוט פגום ואין לו תובנה למצבו. הלה מסר כי במידה והמשיב ישוחרר למעצר בית, עליו להיות תחת צו טיפול מרפאתי כפוי, אשר יינתן על ידי הפסיכיאטר המחוזי.

7.         שירות המבחן התרשם כי המשיב מוכר מזה שנים רבות למערכת בריאות הנפש, וכי ניכר שהוא מכחיש את בעיותיו הנפשיות ומתקשה להשלים עם מצבו, ובשל הכחשתו ורגרסיה במצבו, פעמים רבות נכפו עליו טיפולים ואשפוזים פסיכיאטריים. כמו כן המשיב עצמו ציין בשיחה עימו, כי הוא אינו נוטל את הטיפול התרופתי באופן קבוע, ושירות המבחן התרשם כי בשל כך מצבו הנפשי פעמים רבות אינו מאוזן. זאת ועוד צוין כי ניכר שלאורך השנים המשיב התקשה לנהל אורח חיים יציב נפשית ותעסוקתית, וכי הוא תלוי כלכלית במשפחת המוצא שלו. לאור זאת, שירות המבחן העריך כי רמת הסיכון הנשקפת מהמשיב הינה גבוהה.

8.         שירות המבחן דחה את חלופת המעצר שהוצעה, לשחרורו של המשיב למעצר בית בביתו בפיקוח אשתו, הגב' אביבה שלמה כהן, ובפיקוח מכר של המשפחה, מר שלמה כהן. שירות המבחן התרשם כי אשתו של המשיב מגלה יחס מגונן כלפיו המטשטש את מורכבות מצבו, ומגלה תלות רגשית וכלכלית חזקה בו ונוטה להכחיש את מורכבות מצבו הנפשי, זאת כאשר קיים נגד המשיב תיק פתוח בגין אלימות כלפיה. לאור זאת הומלץ שלא לשחררו לחלופת מעצר זו, היות ושהייתו בתנאי מעצר בית מלאים, יחד עם קשייו הנפשיים, עלולים להגביר את הסיכון הקיים כיום. יוער כי, שירות המבחן התרשם שהמפקח שלמה כהן, הבין את האחריות המוטלת עליו בפיקוח על המשיב.

תסקיר מעצר משלים

9.         בדיון מיום 21.6.12 נקבע, לבקשת ב"כ המשיב, וללא התנגדות מצד ב"כ המבקשת, כי המשיב יישלח לתסקיר משלים לבחינת חלופת מעצר בבית הוריו, בשילוב הפנייה לפסיכיאטר המחוזי לבחינת הוצאת צו טיפול מרפאתי כפוי. בתסקיר המעצר המשלים, מיום 25.6.12, צוין כי אימו של המשיב סובלת מזה שנים מדיכאון כרוני ונוטלת תרופות פסיכיאטריות בדרך קבע. שירות המבחן התרשם כי הוריו של המשיב מבינים את מורכבות מצבו הנפשי, ואת השלכות מצבו על התנהלותו, ומזה שנים הם מלווים אתו למסגרות טיפוליות שונות. כמו כן התרשם כי הם יוכלו להוות גורם סמכותי עבורו, וכי הם מבינים את משמעות הפיקוח עליו בביתם ואת האחריות המוטלת עליהם, וכן התרשם כי במידה והמשיב יפר את תנאי מעצרו, הם ידווחו למשטרה, כמצופה מהם. הומלץ כי במידה ויוחלט לשחרר את המשיב לחלופת מעצר בבית הוריו, הדבר יותנה באישור הפסיכיאטר המחוזי אשר יבחן הוצאת צו טיפול מרפאתי כפוי, כגורם מפחית סיכון נוסף במסגרת מעצר הבית בו יהיה נתון, שהרי הערכת הסיכון בעניינו הינה גבוהה.

10.       בדיון שנערך לאחר קבלת התסקיר, ביום 28.6.12, טען ב"כ המבקשת כי גם לאור האמור בתסקיר אין מקום להורות על חלופת מעצר, זאת לאור הערכת המסוכנות הגבוהה שנקבעה בתסקיר המעצר הראשון, וכן לאור האמור בתסקיר, כי נגד המשיב עומד ותלוי תיק אלימות כלפי אשתו. כמו כן הלה התנגד לשחרורו של המשיב למעצר בית בבית הוריו, בטוענו כי אין בחלופה זו כדי לאיין את מסוכנותו, היות ואביו הינו אדם מבוגר ואין לו יכולת פיקוח עליו, וכן משום הרקע הפסיכיאטרי של אימו, עוד ציין כי כעולה מהתסקיר הראשון המשיב אינו שולט בעצמו ומועד לבצע עבירות נוספות. במסגרת הדיון ביקש המשיב לשחררו למעצר בית וציין כי הוא מוכן לקבל צו טיפול מרפאתי על כל ההשלכות הנובעות מכך, במידה ויפר את הצו. במסגרת הדיון, הורה בית המשפט על קבלת עמדת הפסיכיאטר המחוזי, באשר להוצאת צו מרפאתי כפוי, בטרם תינתן קביעה בעניין חלופת המעצר.

11.       ביום 1.7.12 נתקבלה עמדתה של ד"ר אגנס וואש, סגנית הפסיכיאטר המחוזי במחוז ירושלים, לפיה אין מקום ליתן צו טיפול מרפאתי כפוי נגד המשיב, זאת לאור הקביעה בחוות הדעת הפסיכיאטרית של ד"ר רסקין סרגיי, מיום 6.6.12, לפיה המשיב כשיר לעמוד לדין ובעת ביצוע המעשים המיוחסים לו, היה אחראי על מעשיו, וכן לאור מכתבו של ב"כ המשיב, לפיו המשיב מבין כי טעה בהפסקת הטיפול התרופתי שהוצע לו בשנת 2011.

12.       בדיון שנערך ביום 5.7.12, טען ב"כ המשיב לשחררו לחלופת מעצר בבית הוריו, על פי המתווה בתסקיר המשלים, זאת לאור התחייבותם של הוריו לדאוג שהמשיב יקבל כל טיפול שיורה עליו הפסיכיאטר. כמו כן הציע ב"כ המשיב כי מר שלמה כהן, מכר של המשפחה, שמהימנותו וסמכותו נבחנו בתסקיר הראשון, ימונה גם הוא כמפקח, על מנת להבטיח שהמשיב יתמיד בטיפול הרפואי. מנגד טענה ב"כ המבקשת למעצר של ממש, ועמדה בהתנגדותה לחלופה זו, היות ואין בה כדי לאיין את מסוכנותו, זאת משום שאימו של המשיב, עצמה, מטופלת פסיכיאטרית, ולאור גילו המבוגר של האב, וכן לאור עברו הפלילי של המשיב, עברו הפסיכיאטרי, הרקע של עבירות האלימות במשפחה המיוחסות לו במסגרת תיק תלוי ועומד, והמסוכנות הנשקפת ממנו, כפי שהיא עולה מחוות הדעת הפסיכיאטרית.

13.       במסגרת אותו דיון, נחקר מר שלמה כהן תחת אזהרה. בעדותו ציין כי הוא מודע לעבירות המיוחסות למשיב אך ציין כי לדעתו הוא איננו מסוכן. עם זאת אמר כי הוא מוכן לפקח על המשיב ולדאוג שהוא ישתף פעולה עם הטיפול הרפואי, ואף ציין כי הוא מוכן לקחת אותו לטיפולים רפואיים ככל שיידרש. כמו כן התחייב להודיע מייד למשטרה, כאשר המשיב לא ישתף פעולה, ונעתר לבקשה להפקדת ערבות, זאת לאחר שסירב בתחילה לעשות כן. גם הוריו של המשיב הסכימו להפקיד סכום כסף כערבון. זאת ועוד, במהלך הדיון ציין אביו של המשיב כי בנו אינו אדם מסוכן. אמו ציינה מנגד כי המשיב חולה נפש וזקוק לטיפול בכפייה, וכן מסרה כי הם סובלים מכך שבנם לא מקבל את טיפול רפואי. ב"כ המבקשת טענה כי דברים אלו רק מחזקים את העמדה כי המשיב הינו אישיות מסוכנת, וכן ציינה כי מדברי הערב ברי כי הוא אינו מפנים את חומרת העבירות המיוחסות למשיב ואת המסוכנות הנשקפת ממנו, וכן טענה כי מאמירות אגב של המשיב עולה שהוא איננו מעוניין בטיפול, וציינה כי גם שירות המבחן התרשם שכך הדבר. לאור זאת טענה כי קיים אינטרס ציבורי במעצר של ממש, במסגרתו יוכל המשיב לקבל טיפול רפואי, ואין מנוס מכך.

דיון והכרעה

14.       ככלל, כאשר מדובר בנאשם שנמלט מכוחות המשטרה תוך נהיגה פראית ומופקרת, יש להורות על מעצרו עד תום ההליכים. התנהלותו של אדם המסכן חיי אחרים תוך ניסיון הימלטותו מעידה על כך שנובע ממנו סיכון של ממש לשלום הציבור ולביטחונו ולפיכך קיים אינטרס ציבורי להורות על מעצרו עד תום ההליכים נגדו. ראו: בש"פ 7701/10 בילאל שתיווי נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 27.10.10) בו נקבע כי "המדיניות השיפוטית הינה כי התנהלותו של אדם המסכן חיי אחרים תוך ניסיון הימלטותו מעידה על כך שנובע ממנו סיכון של ממש לשלום הציבור ולביטחונו ולפיכך קיים אינטרס ציבורי להורות על מעצרו עד תום ההליכים נגדו". ראו גם: בש"פ 6433/06 מדינת ישראל נ' אבולקיעאן (טרם פורסם, 9.8.2006), בפסקה ז' להחלטת כב' השופט רובינשטיין; בש"פ 7986/09 אחמד שאהין נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 14.10.09); בש"פ 4518/09 סמיר אלחמידי נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 7.6.09); בש"פ 987/09 ליאור נחמיהייב נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 4.2.09);  בש"פ 9368/08 מרק פולסקי נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 18.11.08).

15.       אמנם מחובתו של בית המשפט לבחון בכל מקרה את אפשרות שחרורו של נאשם לחלופת מעצר, ואכן, ניתן למצוא בפסיקה מקרים בודדים שבהם אושר שחרורם לחלופת מעצר של נאשמים בנהיגה פרועה שסיכנה חיי אדם. ראו למשל: בש"פ 10550/05 מדינת ישראל נ' טאהה מוחרב (טרם פורסם, 15.11.05) וכן בש"פ 1295/05 אלאטרש נ' מדינת ישראל  (טרם פורסם, 17.2.05). עם זאת באותם מקרים מדובר היה בנאשמים בעלי עבר נקי ואורח חיים נורמטיבי אשר שירות המבחן המליץ על שחרורם בערובה מתוך התרשמות כי על דרך הכלל רמת מסוכנותם אינה גבוהה. לעומת זאת, בענייננו, המשיב הינו אדם ששירות המבחן התרשם כי רמת המסוכנות הנשקפת ממנו היא גבוהה במיוחד, נוכח ההתרשמות כי הוא מכחיש שהוא סובל מבעיות נפשיות ומתקשה להשלים עם מצבו וכי בשל העובדה שהוא אינו נוטל באופן קבוע את הטיפול התרופתי לו הוא זקוק, מצבו הנפשי פעמים רבות אינו מאוזן. בנוסף מדובר באדם שבעברו שורה של עבירות פליליות בתחומי האלימות והסמים, והוא אף הורשע בעבירה של נהיגת רכב מנועי ללא רישיון, עניין המחזק את מסוכנותו. מעבר לכך מתקיים חשש שהמשיב עושה שימוש מניפולטיבי במצבו הנפשי על-מנת לקצור רווחים משניים. בהקשר זה יצוין כי לפי המידע שנמסר לבית המשפט המשיב לא נטל תרופות באופן סדיר בטרם נעצר ואף כיום אינו מקבל תרופות במסגרת המעצר. מהתנהגותו במסגרת הדיונים בהליך התרשמתי כי עיקר מעייניו היו בהשגת שחרורו ולא בקבלת טיפול.